אודות פארק הצפרות באילת

אילת ממעוף הציפור

ארץ ישראל ואילת בראשה הן מהנקודות החשובות ביותר בעולם עבור הציפורים הנודדות. מאות מיליוני ואולי אף מיליארד ציפורים, הנודדות בין היבשות אירופה ואסיה אל אפריקה, נאלצות לעבור מעל הגשר היבשתי העיקרי המחבר אותן. כדי להימנע ממעבר מעל ים, הציפורים בוחרות להאריך את מסען ולעבור כאן אצלנו בישראל, וזאת כדי להגדיל את סיכוייהן לשרוד את קשיי הדרך. ישראל אינה רק צוואר הבקבוק של הנדידה, אלא גם מהנקודות החשובות ביותר לאורך מסלול זה. המיקום של ישראל בקצה רצועת המדבר הסהרו – ערבי, אותן חייבות הציפורים לחצות כדי להגיע אל יעד נדידתן באפריקה, הופכת אותה ל"מקפצה" או ל"תחנת התדלוק" האחרונה, שתאפשר לציפורים לעבור את 3000 הק"מ של מדבר חסר מזון. כדי לחצות את המדבר בשלום, הציפורים ממלאות את מאגרי השומן שלהן, מחזקות את שריריהן ומנוונות כל חלק בגופן שלא יסייע להן בחציית המדבר, ורק אז הן תצאנה לאתגר, אולי הקשה בחייהן. החצייה אורכת כ-10 ימים בהן הציפור אינה אוכלת דבר. רבות מהן לא תשרודנה את המעבר. ישראל אם כן, חשובה גם בכמות הציפורים החולפות דרכה אך בעיקר באיכות בתי הגידול שצריכים להעניק לציפור צידה לדרך לכ-10 ימים.

אילת היא חוד החנית של ציר הנדידה מבחינה זו. "תחנת התדלוק" הדרומית ביותר שדרכה גם עוברות הכי הרבה ציפורים. נדידת הציפורים כאן התבססה על מלחת עברונה שהייתה מכוסה ביער צפוף של צמחיית מלחות. השיח העיקרי כאן היה האוכם החד בייתי שידע לייצר כמויות עצומות של אנרגיה בעליו, פרחיו ופירותיו ומשך אליו פעילות רבה של חרקים. האוכמים ושאר צמחי המלחה נתנו את פריחתם ופירותיהם פעמיים בשנה, אביב וסתיו, בתיאום מושלם עם תקופות נדידת הציפורים. לצד המלחה, לבלבו בדרום הערבה ובהרים מסביב, שיחי רכפתן, ועצי אשל ושיטה שנהנו ממי תהום גבוהים ששמרו אותם ירוקים ופורחים לאורך שנים.

אולם אזור אילת ודרום הערבה יודע איומים קשים על הסביבה בו המאפילים על יכולת הציפורים להמשיך ולהשתמש במרחב זה כדי להשלים את נדידתן. מלחת העיר אילת נעלמה כמעט ללא זכר. מלונות, שטחי מסחר, שדה תעופה ובריכות להפקת מלח כרסמו אט אט בשטחים בהם ניזונו הציפורים. שדות חקלאיים ומטעי תמרים החלו להופיע לאורך דרום הערבה ויצרו איים ירוקים אך לא תמיד שפעי מזון, עקב השימוש הנרחב בחומרי הדברה. מי התהום הגבוהים נעלמו נוכח השאיבה המאסיבית לצרכי החקלאות והאדם והעצים והשיחים החלו מתייבשים. בעקבות כך גם קל היה להבחין שכמות הציפורים החולפת דרך אילת, ירדה משנה לשנה.

כדי לשנות את המגמה, הוקם פארק הצפרות באילת, אשר לקח שטח ששימש כמזבלה והפך אותו לאתר המאפשר נדידה של מליוני ציפורים. את הזבל והברזלים החליפו אגם מים מתוקים, אגם מי מלח ויער צומח המורכב רק מעצים ושיחים שמאכילים באופן היעיל ביותר את בציפורים הנודדות. המלחה שוחזרה וניטעו בה אלפי שיחי אוכם חד ביתי ואליהם נוספו מיני צומח מקומי אחרים כגון הרכפתן, ערף המדבר, סלבדורה פרסית ומורינגה רותמית, שנמצאו כמאכילים היעילים ביותר של מיני הציפורים שחולפים באילת הן מבחינת סוג המזון והן מבחינת זמן מתן הפירות והפריחה. הפארק כולו מושקה כדי לתגבר את יצירת המזון, ונעשה מאמץ ליצור בו כל בית גידול אפשרי, כדי שכמעט כל ציפור תוכל למצוא בו מקום מנוחה והצטיידות, לקראת האתגרים הגדולים שמונחים לפתחה כאן.

פארק הצפרות עוסק אם כן בשמירת טבע אינטנסיבית, אך גם במחקר, תיירות וחינוך. תחנת הטיבוע באילת היא מתחנות המחקר הוותיקות בארץ ועוסקת בניטור מתמשך של מיני וכמויות הציפורים החולפים באילת ובודקת את מצבן הגופני תוך כדי נדידתן, כבר מעל 25 שנים. חוקרים רבים ניצלו את צומת הנדידה הזה כדי לבצע שורה ארוכה של מחקרים. בניהם היו שבדקו את התאמתן של ציפורים לחציית מדבריות, התנהגויות טריטוריאליות ולהקניות של ציפורים תוך כדי נדידה, נדידת קרציות וטפילי דם בין יבשות על גבי הציפורים ואין ספור מחקרים מרתקים אחרים.

פארק הצפרות החל בשנים האחרונות לקדם גם תיירות של צפרות וחובבי טבע לאילת. המגוון של הציפורים והכמויות הגדולות שלהן בתקופות הנדידה, מושכים לכאן צפרים חובבים ומקצוענים כאחד, כדי לראות בנקודה אחת, ציפורים המגיעות כמעט מכל רחבי אירופה וצפון אסיה. באילת נפגשים סבכי הטוחנים האנגלי, עיט הערבות ממונגוליה וזרון השדות מקזחסטאן עם צפרים מכל העולם שבאו לראות את תופעת הטבע המיוחדת הזאת. אל הצפרים הזרים מצטרפים תיירים ישראלים, שיכולים לחוות ולצפות בנדידת הציפורים הגדולה, דרך הפעילויות המגוונות של מרכז הצפרות. גם ילדי הקהילה האילתית נהנים מהמשאב המיוחד וזוכים לתוכניות לימודיות בנושא צפרות, הממלאות אותם גאווה על עירם המיוחדת.

לאחרונה, לאחר תקופה בה היה פארק הצפרות באילת בתהליך של בניה מחדש, ובשותפות עיריית אילת, משרד התיירות והחברה הממשלתית לתיירות, החברה להגנת הטבע, הקרן הקיימת לישראל ורשות הטבע והגנים, חידש הפארק ביתר שאת את פעילותו למען הקהל, והיום ניתן לבקר בפארק בכל יום ושעה ולצפות בציפורים הרבות השוכנות בו. צוות הפארק מפעיל הדרכות מרתקות בתשלום, המסבירות את תהליך השיקום שעבר האזור למען הציפורים הנודדות ומציג לקהל את הציפורים מתחנת המחקר ואת סיפורן המיוחד של כל ציפור וציפור, רגע לפני שיחרורן.

צוות הפארק נחוש לשמור על הטבע של הציפורים ולהביא את כלל הציבור, באילת ובארץ לקחת אחריות על משאב הטבע הנדיר והמיוחד הזה. בביקור בפארק, בשמיעת הדרכה על הציפורים בו ובהעלאת קרנו של מפעל חשוב זה, נוכל לאפשר לציפורים, הנודדות בין יבשות רחוקות להמשיך את מסען בביטחה, כפי שהיה מאז ומעולם.

ההיסטוריה של הפארק

אילת והערבה הדרומית הם נקודה משמעותית על ציר נדידת הציפורים מאירופה ומאסיה לאפריקה וחזרה דרך השבר הסורי-אפריקאי. זהו בעצם הגשר היבשתי היחיד לאפריקה בציר נדידה זה, והוא כעין צוואר בקבוק המנקז אליו מיליוני ציפורים. מאות אלפי ציפורים עוצרות למנוחה ואכילה באזור, רגע לפני או אחרי חציית הסהרה.

בשנת 1949 הוקמה העיר אילת, וכבר בשנות החמישים זוהה אזור הערבה הדרומית כבעל ערך מיוחד לציפורים וצפרים. העובד הראשון של החברה להגנת הטבע באילת, אוריאל ספריאל, סקר את השטח כשהוא רכוב על "רכב חברה" ייחודי – גמל. ובעקבות סיוריו פרסם בשנת 1957 בכתב-העת "טבע וארץ" את מאמרו "תצפיות בנדידת ציפורים באזור אילת" ובו שפך אור על חשיבות האזור לעולם הצפרות.

הפיתוח הנמרץ של אילת בשנות ה-50' וה-60' הביא להתרחבות העיר על חשבון שטחי מְלֵחַת אילת (סַבְּחַת אילת). וכך שטחים שעד אז כמעט לא נעשה בהם שימוש לצורכי אדם, אך סיפקו שפע מזון ומים לציפורים ולבעלי חיים אחרים, הוכשרו לתשתיות שונות ולצורכי חקלאות. בין השאר הוקמה בלב שטחי המלחה המזבלה העירונית.

בשנת 1967 באה לאילת משלחת מטבעים אמריקאים בראשות סטיב פיטרסון ולראשונה טיבעה ציפורים באזור. עוד באותה שנה הצטרף אליהם בן גרעין נח"ל, ברי פינשאו, ששירת בבית ספר שדה אילת, ובהמשך הצטרפה אליהם ברוריה גל, חברת קיבוץ להב. החבורה המשיכה לפעול ולחקור את סביבות אילת עד 1971, ואז קיבלה עליה ברוריה את המשך המחקר, והרחיבה וביססה את הפעילות. ברוריה ועמה מטבעים נוספים חקרו את הציפורים באופן לא רציף כל שנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'.

בשנות ה-70' נעשה לראשונה באילת ובסיני סקר נדידת דורסים. בסקר, שערכה קבוצת צפרים מדנמרק בראשות סטיין קריסטנסן, התגלה כי מעל האזור חולפים לא פחות מ-300,000 עופות דורסים בשנה! נתון זה היה חריג וייחודי באותם זמנים, והגילוי המרעיש מיקם את אילת כאתר הטוב ביותר בעולם הישן (אירופה-אפריקה-אסיה) לתצפית בדורסים בנדידת האביב, ומשך לאזור צפרים מהעולם בהמוניהם בשנות ה-70' וה-80'.

בשנת 1984 בא לאזור אילת הדורם שיריחי, צפר ומטבע ציפורים ירושלמי. הוא התיישב במקום, ובטיבועיו הרבים ובמחקריו המעמיקים גילה מיני ציפורים חדשים רבים בארץ. הוא אף כתב את הספר המקיף ביותר עד כה על הציפורים בישראל, The Birds of Israel, London 1996.

בשנות ה-80' חברו קרן קיימת לישראל, רשות הטבע והגנים, החברה הממשלתית לתיירות ועיריית אילת והקימו פרוייקט שתכליתו – שיקום שטח המזבלה תוך שיחזור בית הגידול הייחודי- המלחה. בעזרתו ובמנהיגותו של שמוליק תגר הם הקימו את עמותת "המרכז הבינלאומי לחקר הציפורים אילת" והחלו לפעול להקמת אתר חלופי עבור הציפורים. שמוליק תגר שימש כיו"ר העמותה משך מעל ל-25 שנים. בשנת 1993, בניהול ראובן יוסף, נחנך פארק הצפרות של העמותה. הקמת הפארק בשטח המזבלה שפעלה עד שנות ה-70' הייתה הזדמנות נדירה לשקם שטח הרוס ולהפכו אתר ידידותי ומזמין עבור בעלי חיים ואדם כאחד. הפארק כיום אינו מלחה טבעית כי אם אתר מנוהל המדמה את שהיה בעבר – הוקם אגם מים מליחים, המשחזר את ברכות מי השיטפונות, נשתלה צמחייה הדומה לצמחייה הטבעית שהייתה במקום, וברכות המלח של מפעלי "מלח הארץ" הנמצאות בשטח הפארק מושכות בין היתר חופמאים רבים ופלמינגו.

מאז ועד היום נעשו באזור פעולות פיתוח מקיפות, והיו טלטלות רבות בתחום הצפרות והתיירות. אך כל אלה לא הפסיקו את התפתחות המחקר – ובכללו טיבוע הציפורים – החינוך וההדרכה בפארק, הקרוי כיום "הפארק הבינלאומי לציפורים אילת". אלפים רבים של מבקרים מסיירים מדי שנה בשטח הפארק, בסביבות אילת ובערבה הדרומית בחיפוש אחר ציפורים מרהיבות ואחר פעילות פנאי איכותית.

בשנים האחרונות שבה והתגברה תיירות החוץ, וצפרים וצלמים רבים באים לבקר כל שנה באזור אילת. במקביל החלה להתבסס תיירות הצפרות הישראלית והיא נרחבת היום משהייתה אי פעם. צפרים רבים משתתפים בפסטיבל הצפרות הבינלאומי של מרכז הצפרות הישראלי ובפסטיבל המשפחות בשיתוף הפארק הבינלאומי לציפורים אילת ויישובי הערבה.

אנו נושאים עינינו לעתיד ושואפים לפיתוח מושכל של האזור לטובת בעלי הכנף ואורחיו האנושיים. כמו כן אנו מקווים להרחבת הפעילות החינוכית עבור האוכלוסייה המקומית והתיירים במקביל להעמקת המחקר ובסיס הידע. אלו יאפשרו את שימור האזור החשוב כל כך עבור הציפורים וכמובן את המשך שיתוף הפעולה עם מגוון רחב של גורמים וארגונים שלהם מטרות דומות לשלנו.

צוות הפארק

נועם וייס - המנהל המקצועי של הפארק הוא איש החברה להגנת הטבע וצפר מגיל 10. נועם חזר לאילת לאחר 5 שנים במרכז הצפרות תל אביב אותו הקים. ליבו של נועם נתונים לצד הציפורים ומשפחתו גם לשמירת טבע, חינוך סביבתי ותיירות. בשנים שעברו חקר נועם את לילית המדבר המסתורית, את התאמת הסלעיות לאקלים המדבר הקיצוני והיה מעורב במחקרים בתחום האגרו – אקולוגיה. כמו כן נועם קידם ועסק בפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי בתחום הצפרות והסביבה בשיתוף ירדן והרשות הפלסטינית.

צדוק צמח - מנהל את אתר פארק הצפרות ועוסק בכל מה שקשור לניהול היומיומי והטכני של הפארק. צדוק עובד בפארק הצפרות החל משנת 2004, לאחר שירות ארוך של 26 שנים בחיל האוויר. צדוק, בעל לב רחב ואהבה לציפורים, הוא בעל ניסיון עצום בשמירת טבע וגינון למען ציפורים ואוהב במיוחד לעסוק בחקר העופות הדורסים הנודדים ומסייע רבות לחקלאים באזור להתמודד עם קונפליקטים בינם לבין הציפורים הנודדות.

ליבי יפרמוב - מרכזת את תיאום התיירות בפארק ועבודת המזכירות, והחלה את עבודתה בפארק מינואר 2015. ליבי החליפה את ליאת טנדלר שעבדה בפארק משנת 2008. ליבי נותנת מענה שוטף במשרד ובחנות הפארק בין השעות 08:00-16:00, וזמינה באופן כללי בטלפון כמעט כל הזמן. בעתיד היא תשתלב גם במערך ההדרכה של הפארק.
מייל: ibrce.office@gmail.com, טלפון: 050-7671290.

ליאור בורנשטיין - מתנדבת שנת השירות של הפארק. לאחר שלוש שנים בהם התנדבה באגמון החולה החליטה לעשות שינוי ועברה לאילת כדי ללמוד כמה שיותר על ציפורים ולפעול למען שמירה עליהן. ציפורים הן ללא ספק אחד הדברים החשובים ביותר בחייה ובכוונתה להמשיך ולעבוד למענן גם בעתיד. ליאור עוסקת בפארק הצפרות בטיבוע ציפורים, הדרכה ותחזוקה שוטפת.