לעופות הנודדים אילת היא שער, השער לציפורים הבאות מאפריקה ועושות את דרכן לאירופה ולאסיה. מאות מיליוני ציפורים עוברות בשער. עייפות ורעבות הן עוצרות לרגע באילת וממשיכות בדרכן המפרכת אל המקום שבו יקימו משפחה חדשה. אילת היא כמו תחנת רכבת עמוסה שלרגע קל נפגשים בה עקב מזרחי מערבות אסיה ואיית צרעים מאירופה או עלווית חורף סיבירית עם בת מינה ממערב אירופה. אילת הפכה לשער משום שהיא נמצאת על גשר היבשה היחיד בין שלוש היבשות. ציפור קטנטנה שחציית הים מסוכנת בשבילה או עוף דואה שזקוק לעילוי של האוויר החם שיוצרת האדמה בוחרים לעבור כאן, כי נדידתם בטוחה וקלה יותר מעל היבשה. אבל זה לא הכול. בסתיו אילת היא הנקודה הירוקה האחרונה של העופות לפני 3,000 הקילומטרים של מדבר סהרה, שהמזון בו מועט. לכן בסתיו העופות חונים כאן וצוברים מזון ואנרגיה לקראת חציית המדבר המאתגרת. באביב אילת היא הנקודה הירוקה הראשונה שלהם, שער הכניסה אל מקום בטוח ועתיר מזון אחרי המסע המדברי המפרך, שרק מעטים שורדים ממנו. בעבר שימשה בתפקיד "תחנת התדלוק" של הציפורים מלחת אילת – בית גידול מוריק ועתיר מזון שאינו תלוי בגשם והוואדיות שלו שופעים אחרי שנים ברוכות שיטפונות. ואולם פיתוח העיר אילת מחק את רוב רובה של המלחה, ותעלות ניקוז סביב התשתיות פגעו ביכולת השיטפונות לעורר את הוואדיות מתנומתם המדברית. יום אחד גילו הציפורים שבמקום שהיה להן מקלט בטוח קמו להם עיר, קיבוץ ושדות חקלאיים.

הקמת מרכז הצפרות אילת

הצפרים גילו את אילת כבר בימיה הראשונים כעיר. עובד החברה להגנת הטבע הראשון באילת, אוריאל ספריאל, שסייר באזור רכוב על גמל, כתב כבר ב-1957 את מאמרו "תצפיות בנדידת הציפורים באזור אילת", שהתפרסם בכתב העת טבע וארץ ובירחון הצפרים הבריטי IBIS ,ופתח את תופעת הנדידה באילת לעולם הצפרות ולמחקר הנדידה.  עבודות טיבוע מוקדמות החלו בתחילת שנות ה-60 וה-70 על ידי ברוריה גל וחוקרים מהעולם. היתה זאת פריצת הדרך הראשונה לטיבוע ציפורים באילת.

הדורם שיריחי הוא שהתניע את הקמת המרכז עם משרד התיירות ושמוליק תגר, מנהל עמותת התיירות של העיר אילת ולגייס לטיבוע באילת צוות של מטבעי דורסים אמריקאים בראשותו של ביל קלארק. בשנת 1984 הוביל הדורם את טיפוח והקמת מרכז הצפרות באילת. זו הייתה נקודת מפנה של סקרי צפרות שיטתיים ופעולות לשמירה על נקודות העצירה של העופות הנודדים. הדורם, בסיוע רשות שמורות הטבע (יובל פלד), החלו בעבודה מאומצת שכללה טיבוע וסקרי שטח לאורך השנה כולה. כבר באותה השנה נכתב הדו"ח הראשון המתאר את חשיבות מלחת אילת כתחנת העצירה העיקרית עבור העופות, ששימש כבסיס לפעולות שמירת טבע להגנה על בית גידול זה. עם עליית הפעילות, ב-1985 הוקמה עמותת מרכז הצפרות אילת בעזרתו המשמעותית של שמוליק תגר, שעמד בראשה וטיפח את פעילותה משך שנים ארוכות. יוסי לשם והחברה להגנת הטבע היוו נדבך משמעות לעשייה, ובעזרת מתנדבים רבים נוסד סקר ספירת העופות הדורסים הנודדים השיטתי הראשון, טיבוע דורסים על ידי עדנה גורני וביל קלארק, טיבוע שיטתי בשדות ובמטעים וסקרי עופות מקננים.

נוסף על מתנדבים וחוקרים רבים מהארץ ומחו"ל שבאו להשתתף בעבודת המרכז, הוצפה העיר באלפי צפרים מכל העולם שבאו לחזות בנדידה והדרכתם הפכה מקור הכנסה עיקרי לעבודת המרכז. הדורם מצא כחמישים מיני עופות חדשים לישראל, חלקם בפעילותו באילת, ופרסומיו הפכו את אילת למרכז תצפית וחקר של נדידת עופות מהמובילים והבולטים בעולם.

שיא נוסף בעשייה של מרכז הצפרות אילת היה הקמתו של פארק הצפרות אילת. בשנת 1993 חברו יחדיו עיריית אילת, החברה להגנת הטבע, קק"ל, רשות שמורות הטבע והחברה הממשלתית לתיירות והקימו על חורבות המזבלה הישנה של אילת אתר שישמש "תחנת תדלוק" חלופית לעופות הנודדים במקום מלחת אילת שנהרסה עם פיתוח העיר. עד מהרה התמלא האתר בבתי גידול מוריקים, בעופות נודדים ממגוון גדול ובמבקרים רבים. פרופ' ראובן יוסף, שניהל את האתר שנים רבות, עסק בעיקר במחקר, משך חוקרים רבים מאוניברסיטאות ברחבי העולם וסייע להפוך את המזבלה לאתר פורח.

שמירת טבע מבוססת קהילה

השנים עברו, והמציאות של העופות הנודדים באילת השתנתה. בתי גידול טבעיים נפגעו והצטמצמו, החקלאים במטעי התמרים למדו להשתמש בפחות מים ודאגו להסיר את הצמחייה העודפת, והגידולים בשדות שוב לא היו ידידותיים כל כך לציפורים. עופות נודדים רבים נאלצו להידחק אל אתרים שמתאימים להם פחות ויש בהם מפגעים רבים. לכן כיום עיקר עבודתו של מרכז הצפרות אילת היא בשמירת הטבע.

פארק הצפרות אילת, המופעל על ידי מרכז הצפרות הישראלי, מושך אליו מבקרים רבים, תיירים ומקומיים גם יחד, ונעשה עם השנים מוקד של שמירת טבע מבוססת קהילה ושל תרבות סביבתית. פארק הצפרות הוא דוגמה לפרויקט שמירת טבע מרשים. את 520 הדונם של האדמה הצרובה וההרוסה של מזבלת העיר הפכנו לבתי גידול מותאמים למגוון העופות הנודדים: אגמי מים מליחים וחישות קנים עבור אוכלי הדגים – שלדגים, אנפות וקורמורנים; אגני מים מלוחים עבור זוללי הסרטניות – החופיות, הביצניות והפלמינגו; צמחיית מלחה עבותה עבור מיני הדרורים והגבתונים; וחורש מדברי עבור כל מיני הסבכיים. הצמחייה ברובה מקומית והיא מתוכננת כך שבכל אחת מעונות הנדידה יהיו במקום צוף, חרקים מאביקים ופירות זמינים בשפע לכל דורש.

לצורך ניהול מדויק של ממשק הפארק אנחנו מטבעים ציפורים במאמץ לכידה קבוע בכל בוקר בימי הנדידה. הטיבוע מאפשר לנו לבדוק את מצבן הפיזי של הציפורים הנודדות, לבדוק אילו מיני עופות מצליחים לאגור שומן ולנוח בפארק ולטובתם של אילו מינים עלינו לשנות ולשפר את בית הגידול. הטיבוע, שמתבצע כבר יותר משלושים שנה, גם נותן לנו תמונה טובה של השינויים בדפוסי הנדידה ושל השפעות האקלים, אובדן בתי הגידול והציד על גודל האוכלוסיות של ציפורים הנודדות דרך אילת.